קרן יושבת בחדר. היא לא זזה כמעט. הנוכחות שלה כמעט לא מורגשת.
כל כך לא מורגשת, שהיא כמו עוטפת אותי. עוד עור לגופי.
לפעמים אני שואלת אותה משהו, והקול שלה ממלא את החדר. מרגיע מנחם מייצב מחזיר אותי אלי.
ברגעים שבהם כואב לי מאד, כל כולה איתי. הופכת להיות המשך שלי. ההמשך המרפא שלי.
הנוכחות שלה כאילו מתאימה עצמה לתנודות הנפש שלי. בלי להסביר דבר, היא יודעת בדיוק למה אני זקוקה. התחושה היא שהיא גם יודעת בדיוק מה שאני עוברת.
יש בזה כח עצום, לעבור דרך צוללת הנפש והגוף עם אדם נוסף. היא שם ואיננה שם. וכשאינני יודעת למה אני זקוקה, היא נקראת אלי. להניח יד, קול, נשימה, מגע, דיבור. להזכיר את הכיוון. לכוון את המחשבה אל המרפא. לאפשר את האור בתוך החשכה.
בלי מאמץ היא יודעת אותי מקרוב מאד. היא מניחה לי. והיא שומרת עלי. לפעמים כך ולפעמים אחרת.
אני מוכנה לצלול עוד ועוד, יש לזה רשות, יש לזה מקום, ויש תחושת ביטחון מופלאה. ידה מובילה אותי, והיא מובלת על ידי.
אני רוצה להתכרבל לתוך החום והאהבה שלה, והיא עוזרת לי לפתוח שער אל החום והאהבה שבתוכי.

קרן קוך